Beitsah
Daf 10a
רִבִּי כַהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִייָה בַּר בָּא אָמַר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. מַתְנִיתָה דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. תַּנֵּי 10a אֵין עוֹשִׂין מְיּוֹם טוֹב לְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב. וְהָא תַנִּי. מְמַלְּאָה הִיא אִשָּׁה [קְדֵירָה] בָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֲתִיכָה אַחַת. קוּמְקוּם שֶׁלְחַמִּין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ אֶלָא כוֹס אֶחָד. אֲבָל פַּת אֵינוֹ אוֹפָה אֶלָּא צוֹרְכָהּ. תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. מְמַלְּאָה הִיא אִשָּׁה אֶת הַתַּנּוּר פַּת מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת יָפָה בְשָׁעָה שֵׁהַתַּנּוּר מָלֵא. דָּרַשׁ רַב חוּנָה כְהָדָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. דָּרַשׁ רִבִּי יוֹחָנָן לְטִיבֵּרָאֵי כְהָדָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. הֲוָה דָרַשׁ לְהוֹן לַהֲלָכָה וְאִינּוּן סָֽבְרִין לְעוּבְדָא. אִית דְּבָאִי מֵימַר. לְעוֹבְדָא דָרַשׁ לְהוֹן. אֲתוֹן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ דָרַשׁ לְהוֹן לַהֲלָכָה. חָזַר דָרַשׁ לְהוֹן. וְלָא יָֽדְעִין אִין לַהֲלָכָה אִין לְעוֹבְדָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא בַּר זַבְדִּי. הוֹרֵי רִבִּי אַבָּהוּ כְהָדָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
Traduction
En autorisant de cuire beaucoup au jour de fête afin de manger le reste le samedi, il ne faut toutefois pas agir avec ruse de façon à cuire une telle quantité qu’il en reste pour la semaine, dit R. Qahana, fils de R. Hiya b. Aba. Notre Mishna est conforme à l’avis de R. Simon b. Eliézer, puisqu’il a été enseigné (50)J., (Halla 1, 8): on ne préparera rien au jour de fête pour servir après la fête. Il a été enseigné qu’il est permis à une femme de cuire une marmite pleine de mets, bien qu’elle n’ait besoin de suite qu’un morceau, ou chauffer une cruche d’eau entière, bien qu’elle boira seulement un verre, tandis que, pour la cuisson du pain, il est défendu d’en mettre au four au delà du strict nécessaire; selon R. Simon b. Eliézer au contraire, il est permis de remplir tout le four avec du pain, car celui-ci en profite et cuit d’autant mieux lorsque l’espace est rempli et la chaleur concentrée. R. Houna a exposé l’enseignement selon ce dernier, et c’est aussi l’avis professé par R. Yohanan aux gens de Tibériade. Toutefois, il enseigna seulement cet avis en théorie, non en pratique. Selon une autre version, il l’enseigna même au point de vue pratique. Ils allèrent donc lui demander de plus amples explications, et il leur dit qu’il s’agit de la théorie; lorsqu’ensuite il reprit l’explication de ce cas selon l’avis de R. Simon b. Eliézer, les auditeurs ne savaient plus si décidément il l’adoptait en théorie seulement, ou même au point de vue pratique. Enfin R. Aba b. Zabdi dit que R. Abahou professe l’avis de R. Simon b. Eliézer.
Pnei Moshe non traduit
ובלבד שלא יערים. ויבשל הרבה כדי שיותיר לחול:
מתניתא דר' שמעון בן אלעזר. לאו הכא הוא דקאי אלא על מתני' דפ''ק דחלה הוא דקאי ושם היא דשייכא וגריס התם נמי להא דלקמן. דתנינן שם בהלכה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו' ונעשית בי''ט וקאמר עלה מתני' דרשב''א היא כלומר דכוותיה נמי אתיא האי מתני' שאע''פ שיש בה קצת צורך לעצמו וכרשב''א דלקמן אפ''ה אם אין הרועים אוכלים ממנה אינה נעשית בי''ט:
תני. בתוספתא פי''ב דמכלתין:
והא תני וכו'. סיומא דתוספתא היא וה''ג התם אבל ממלאה היא אשה קדירה וכו':
תני. ותני עלה רשב''א אומר וכו' ומסיים שם אין עושין לא לאכילת נכרים ולא לאכילת כלבים והשתא מתני' דחלה דאמרה שאם אין הרועים אוכלים ממנה אינה נעשית בי''ט ואע''פ שיש בה לצורך עצמו שיהא התנור מלא ותהא הפת הנאפית עמה לצרכו נאפית יפה אפ''ה אינה נעשית וזהו נמי כרשב''א שאפי' בכה''ג ס''ל שאין עושין בי''ט מה שאין בו צורך אדם אלא לאכילת כלבים בלבד הוא:
אית דבעי מימר. שבתחלה דרש להם למעשה כרשב''א וכשבאו אח''כ לשאלו בשעת מעשה חזר בו ואמר לא אמרתי אלא להלכה ולא למעשה ושוב דרש להם סתם כרשב''א ולא ידעו אם להלכה אם למעשה:
רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. צָרִיךְ לוֹמַר. עָלַי וְעַל מִי שֶׁלֹּא עִירֵב. הֲרֵי שֶׁלֹּא עִירֵב. אֲחֵרִים שֶׁעִירְבוּ מוּתָּרִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשֶּׁלּוֹ. רִבִּי זִרִיקָן בְּשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. בִּמְזַכֶּה לָהֶן מִשֶּׁלּוֹ. דִּי לֹא כֵן. נִמְצְאוּ עוֹשִׂין לוֹ מִשֶּׁלּוֹ. לֹא עִירֵב וְלֹא עִירְבוּ לוֹ אֲחֵרִים. רִבִּי יִצְחָק אוֹמֵר. צוֹלֶה לוֹ דָגָה. רַב חוּנָה אָמַר. מְחַמֵּם לוֹ חַמִּין. שְׁמוּאֵל אָמַר. מַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. מְמַלֵּא לוֹ חָבִית שֶׁל (יַיִן) [מַיִם] וּמַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִדִּיר אֶת בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא וְהִתִּיר לוֹ לְמַלְאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁלְמַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר.
Traduction
R. Hiya dit au nom de R. Yohanan: en préparant pendant la fête le mets destiné au samedi (servant de base à une plus grande cuisson), on exprimera la condition d’en profiter soi-même et toute autre personne qui aura omis cette formalité. Si donc un maître de maison l’a oubliée et d’autres l’ont accomplie, ils pourront lui préparer en ce jour des mets pour le samedi chez lui, de ses propres aliments. Toutefois, dit R. Zeriqan au nom de R. Zeira, il devra les mettre en possession de ses biens; sans quoi, ils opéreraient exclusivement à l’aide de son bien, ce qui est inadmissible en cas d’omission de mets anticipé. S’il n’a pas accompli cette formalité, ni d’autres, il devra se contenter, dit R. Isaac, de frire un poisson le samedi (à peine un mets); R. Houna ajoute l’autorisation de chauffer en ce jour l’eau dont il aurait besoin le lendemain samedi; enfin Samuel permet aussi d’allumer la lumière en ce jour férié pour le vendredi soir. On a enseigné (51)Tossefta à ce, ch. 2.: selon R. Hiya, il est permis en ce cas de remplir un tonneau d’eau et d’allumer la lumière. Il arriva qu’un homme ayant voué son fils à l’étude doutait s’il pouvait lui permettre de remplir des tonneaux et d’allumer des lumières; il fit part de ses doutes à R. Yossé b. Halafta, qui le permit (52)'''''' J., (Bikurim 3, 6); B., Nedarim 38b.''''''.
Pnei Moshe non traduit
צריך לומר וכו'. המערב עירובי תבשילין ורוצה שיסמכו אחרים על עירובו צריך לומר בפירוש עלי ועל מי שלא עירב לעצמו:
הרי שלא עירב. ולא עירבו אחרים עליו. אחרים שעירבו לעצמן מותרין לעשות לו בי''ט משלו:
במזכה להן משלו. שהוא מזכה עיסתו שלו להם ואז מותרין לעשות לו מעיסתו משום דהוי כאילו הוא שלהם דאם לא כן נמצאת שעושין לו משלו לגמרי והרי הוא לא עירב:
לא עירב ולא ערבו לו אחרים. ואין כאן אחר שיעשה בשבילו על ידי שיזכה לו משלו:
צולה לו דגה. דג קטן:
מחמם. כלומר אף מחמם לו חמין מי''ט לשבת אם אי אפשר לו בלא כך:
רִבִּי חִייָה רַבָּה עָלָה לְבֵיתוֹ. אָֽמְרִין לֵיהּ. אַנְשִׁינָן מְעָֽרְבָה. אֲמַר לוֹן. אִית הָכָא טְלוֹפְחִין מִן אֶיתְמֹל. אָֽמְרִין לֵיהּ. אִין. הָדָא אָֽמְרָה. אֲפִילוּ מִין אֶחָד. אִית הֲוָה בְהוֹן תַּרְדִּין. הָדָא אָֽמְרָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת. אִית הֲוָה בְהוֹן שִׁיעוּרָה. הָדָא אָֽמְרָה. אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַתְנוֹת. אָמַר רַב חִסְדָּא. תַּנַיי הֲוָה לוֹ לְרִבִּי חִייָה הַגָּדוֹל.
Traduction
Comme R. Hiya le grand rentrait un jour chez lui, ses gens lui dirent avoir oublié cette formalité. Reste-t-il des lentilles cuites de la veille, demanda-t-il? Sur leur réponse affirmative, il déclara que cela suffit comme point de départ. Ceci prouve-t-il qu’un seul mets suffit pour ladite formalité? Non, car on y avait mêlé des lupins. Est-ce à dire que la quantité pourra au besoin être inférieure à celle d’une olive? Non, car on avait ajouté au renseignement sur le mets, qu’il avait une mesure suffisante. On ne saurait non plus écarter la nécessité, si l’on cuit ce mets conventionnel en l’un des 2 jours de fête douteux, d’établir la condition à formuler en ce cas (53)'''''' Si le 1er jour on se souvient avoir oublié de préparer un mets conventionnel, on le prépare en raisonnant ainsi: ou c'est un jour non férié, et il est encore temps de le préparer; ou c'est fête, non le lendemain, et l'on n'en aura pas besoin.''''''; car, R. Hisda dit avoir appris que R. Hiya avait formulé cette condition.
Pnei Moshe non traduit
אנשינן מערבה. שכחנו מלהניח עירובי תבשילין ואמר אם יש כאן עדשים שנתבשלו מערב י''ט ואמרו לו הן וסמך עליהן:
הדא אמרה אפי' מין אחד. אם שמעת מינה שאפי' בתבשיל אחד סגי וקאמר דלא הוא אלא אית הוה בהון תרדין וכשני תבשילין הן:
הדא אמרה אע''פ שאין בהן כזית. אם תשמע מינה שא''צ כזית שהרי לא חקר ר' חייא אם יש בהן כשיעור וקאמר אית הוה בהון שיעורא וידע ר' חייא מזה שנשתייר בהן כשיעור:
הדא אמרה א''צ להתנות. אם תשמע מינה שאין צריך תנאי כדין מי ששכח ולא עירב בי''ט של גליות אם נזכר ביום ראשון מתנה ויאמר אם היום קדש א''כ למחר חול וא''צ עירוב ואם למחר קדש היום חול והרי זה עירובי ולא שמענו כאן שהתנה ר' חייא ואם ס''ל שא''צ להתנות:
אמר רב חסדא. כך שמעתי תנאי היה לו לר' חייה הגדול שבאמת התנה על עירובו זה:
תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. מוֹדִין בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. עַל מַה נֶחְלְקוּ. עַל הַדָּגָה וְעַל הַבֵּיצָה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ. שֵׁבֵּית שֵׁמַּי אוֹמְרִים. תַּבְשִׁיל אֶחָד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאִם פִּי[רְפֵּר] בֵּיצָה עַל גַּבֵּי מְלִיחַ. אוֹ שֶׁחִיתֵּךְ קֶפַלוֹט תַּחַת הַדָּג. אוֹ שֶׁבִּישֵּׁל שְׁנִי מִינִין בִּקְדֵירָה. שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וַהֲלָכָה כְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד.
Traduction
On a enseigné (contrairement à l’énoncé de la Mishna): R. Simon b. Eleazar dit que les Shammaïtes reconnaissent comme Hillel qu’il faut 2 mets; il n’y a de discussion que lorsque, sur le poisson cuit, il y a de l’œuf: selon les premiers, c’est considéré comme un seul mets; les autres le considèrent comme deux. Toutefois, tous reconnaissent que si l’on a émietté un œuf dur (cuit à part) sur une salaison, ou si l’on a coupé certains ognons (porrus capitatus) sous ce poisson, ou si l’on a cuit 2 sortes diverses dans une même marmite, ce sont 2 mets. Cet enseignement sert de règle.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פ''ב דלא כתנא דמתני' הא דאמר רשב''א וכו':
שאם פירפר ביצה. מבושלת בפני עצמה ע''ג המליח וכו' דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והן ב' תבשילין:
הלכה כדברי התלמיד. זהו רשב''א דברייתא ואליבא דב''ה:
Beitsah
Daf 10b
משנה: וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה בְיוֹם טוֹב:
Traduction
Tous deux (Shammaï et Hillel) s’accordent à reconnaître que, pour purifier de l’eau claire devenue impure, on peut la mettre en contact avec de l’eau courante (bourbeuse) le jour de fête, à l’aide d’un vase de pierre non susceptible de propagation impure; mais il est défendu d’y employer tout autre vase, que l’on baignerait ainsi du même coup. Il est permis de baigner des ustensiles qu’il s’agit seulement de changer de place, ou s’il s’agit de changer de compagnie (pour s’attabler le soir de Pâques).
Pnei Moshe non traduit
מתני' ושוין. ב''ש וב''ה:
שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. אם יש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותן אותם במקוה שהם מים מלוחים ועכורים שאינן ראוין לשתיה עד שנושקים מים למים ונמצא אלו כזרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו ונטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד ואין זה בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרי' בפ''ב דפסחים דף ל''ד:
אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי אף הצריך טבילה ולהשיק בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים:
ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה בי''ט. מגב גיתו לגב בדו או איפכא כגון שהטביל כלים על דעת שידרוך בהן זתים בבית הבד לשמן של חולין ואח''כ נמלך לדרוך מהן ענבים בגת ליין של תרומה וצריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה או מתרומה לעשות בהם קדש ואין טבילה זו להעלותן מידי טומאה אלא ממעלות מדרבנן ומטבילין טבילה כזו בי''ט וכן מחבורה לחבורה שהיה נמנה לאכול פסח עם חבורה זו ונמלך לאכול בחבירה אחרת א''נ מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני:
משנה: חָל לִהְיוֹת אַחַר שַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְאָדָם בַּשַּׁבָּת:
Traduction
Si le jour de fête se trouve être un dimanche, on devra accomplir avant le samedi les purifications légales en usage pour la fête, disent les Shammaïtes; les Hillelites prescrivent de purifier les ustensiles avant le samedi, mais les hommes peuvent prendre le bain en ce jour.
Pnei Moshe non traduit
מתני' חל להיות. י''ט אחר השבת:
מטבילין את הכל. בין כלים ובין אדם שחייב לטהר עצמו ברגל מטבילין מלפני השבת:
וב''ה אומרים כלים מלפני השבת. ואפי' כלים שנטמאו מעי''ט אין מטבילין אותן בי''ט וטעמא גזירה שמא ישהא דאי שרית ליה לאטבולינהו בי''ט אתי למישהי אף לאלו שנטמאו זמן הרבה קודם י''ט כדי להטבילן בי''ט לפי שהוא פנוי בי''ט ובתוך כך אתי לידי תקלה להשתמש בהן תרומה ולפיכך גזרו שלא להטביל שום כלי בי''ט ואפי' הנטמא מעי''ט והלכך י''ט שחל להיות אחר השבת מטביל הכלים מלפני השבת:
ואדם בשבת. משום דנראה כמיקר ומצטנן ולתענוג ולא לשם טבילה והלכך לא חששו לומר דמיחזי כמתקן גברא:
הלכה: מַתְנִיתָה בְכֵלִים גְּדוֹלִים. אֲבָל בְּכֵלִים קְטַנִּים מַעֲרִים עֲלֵיהֶן וּמַטְבִּילָן. תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. מְמַלֵּא הוּא אָדָם כֶּלִי טָמֵא מִן הַבּוֹר וּמַעֲרִים עָלָיו וּמַטְבִּילוֹ. תַּנֵּי. נָפַל דְּלָייוֹ לְתוֹךְ הַבּוֹר. נָפַל כְּלָייוֹ לְתוֹךְ הַבּוֹר. מַעֲרִים עֲלֵיהֶן וּמַטְבִּילָן. תְּרֵין אֲמוֹרִין. חַד אָמַר. בְּכֵלִים שֶׁנִּיטְמְאוּ בְּאַב הַטּוּמְאָה. וְחוֹרָנָה אָמַר. בְּכֵלִים שֶׁנִּיטְמְאוּ בִווְלַד הָטּוּמְאָה. מָתִיב מָאן דְּאָמַר בִּווְלַד הַטּוּמְאָה לָמָאן דְּאָמַר בְּאַב הַטּוּמְאָה. אֲפִילוּ בַחוֹל יְהֵא טָעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. אָמַר לֵיהּ. בְּרוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חוּלִין בְטָהֲרָה.
Traduction
vide
כָּל מְחוּייָבֵי טְבִילוֹת טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן בְתִשְׁעָה בְאַב וּבְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים. כְּדַיי הוּא בֵיתוֹ שֶׁלְאֱלֹהֵינוּ שֶׁיֹּאבְדוּ עָלָיו הַכֹּהֲנִים טְבִילָה אַחַת. דָּרַשׁ רִבִּי לֵוִי כָּהָדָא דְרִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים.
Traduction
(54)En tête est un passage déjà traduit (Terumot 2, 3). Toutes les personnes qui ont le devoir de prendre un bain légal (à la fin d’une impureté) le prendront régulièrement, même le jour du jeûne du 9 Ab, ou du grand pardon. R. Hanania, le chef des cohanim, dit: cependant, le souvenir de la destruction du Temple juif (au 9 Ab) est assez grave pour faire ajourner un bain aux cohanim; et R. Levi a professé en public le même avis
וְאָדָם בַּשַּׁבָּת. שֶׁכֵּן אָדָם טוֹבֵל לָקֶרוּיוֹ בַשַּׁבָּת.
Traduction
– ''L’homme peut se baigner le samedi'', comme il lui arrive aussi en ce jour de se tremper le corps à l’eau pour se rafraichir.
רַב אָמַר. אוֹמֵר אֲנִי. אֵין פָּחוּת בִכְּזַיִת. לֵית הָדָא פְלִיגא עַל רִבִּי יוֹתָנָן. דְּרִבִּי יוֹחָנַן אָמַר. עָלַי וְעַל מִי שֶׁלֹּא עִירֵב. מַתְנִיתָה מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. עֵירוּב תְחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁעוּר. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אֵין מְעָֽרְבִין לֹא בַחֲצֵירוֹת וְלֹא בַתְּחוּמִין. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. מְעָֽרְבִין בַחֲצֵירוֹת וְאֵין מְעָֽרְבִין בַתְּחוּמִין. מְעָֽרְבִין בַחֲצֵירוֹת. שֶׁכֵּן אַתְּ מַתִּיר לוֹ דָּבָר שֶׁהוּא מוּתָּר לוֹ. וְאֵין מְעָֽרְבִין בַתְּחוּמִין. שֶׁכֵּן אַתְּ מַתִּיר לוֹ דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר לוֹ אִית תַּנָּיֵי תַנִּי וּמַחֲלִף. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. הוֹאִיל וָהֵן תַּנָּייָא מְחַלֵּף. צְרִיכִין אֲנָן מֵיחוּשׁ. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. 10b מָאן דַּעֶבַד טַבָּאוּת מְעָרֵב מִן אֶיתְמֹל. אָמַר רִבִּי יוּדָן. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּשֶׁלֹּא עָשָׂה לוֹ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין. אֲבָל אִם עָשָׂה לוֹ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵה בֵירִבִּי בּוּן בָּעֵי. וְעֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מַתִּירִין אֶת הַמְחִיצוֹת.
Traduction
Rav déclare que, selon lui, le mets préparé ne devra pas être moins grand qu’une olive. N’est-ce pas en opposition avec ce que R. Yohanan a professé plus haut qu’en accomplissant ladite formalité du mets anticipé, on devra convenir qu’il serve à mainte autre personne (bien qu’il n’en reviendra à chacun qu’une parcelle)? En effet, un enseignement confirme l’avis de R. Yohanan, en disant que cette préparation, soit en principe, soit à la fin, pourra n’avoir pas de mesure. – Au jour de fête survenant un vendredi, on ne devra établir l’eruv (association symbolique), ni pour la jonction des cours, ni pour reculer les limites shabatiques, selon l’avis de R. Méir; les autres sages permettent l’eruv des cours, non celui des limites. Celui des cours est permis, parce qu’il confirme seulement un transport déjà autorisé en ce jour; mais celui des limites est défendu, parce qu’un tel déplacement est aussi bien interdit le jour de fête que le samedi. Selon une autre version, il faut renverser l’énoncé des avis, attribuer à G ce qu’ont dit les sages, et réciproquement. Dès lors, dit R. Eleazar, puisque l’ordre a été confondu, nous devons avoir égard au plus sévère. R. Jérémie dit au nom de R. Zeira: pour bien agir, il faut établir l’eruv en tout (soit des mets, soit des cours, soit des limites) dès la veille. Toutefois, dit R. Judan, ladite distinction subsiste seulement pour celui qui n’a pas posé d’avance l’eruv des mets (cuisson anticipée); mais à celui qui a rempli cette formalité, il est loisible de poser les divers eruv même au jour de fête. Quoi, s’écria R. Yossa b. R. Aboun, est-ce que l’eruv des mets influe sur la jonction des cours? (R. Yossa n’est donc pas de ce dernier avis).
Pnei Moshe non traduit
לית הדא. דרב פליגא על ר' יוחנן וכי זה לא כחולק הוא על ר' יוחנן דלעיל. דאמר המערב אומר עלי ועל מי שלא עירב לעצמו ומסתמא אין בו כדי כזית לכל אחד ואחד ואפ''ה יוצאין בו וש''מ דר' יוחנן לית ליה הא דרב:
מתניתא. ברייתא חדא מסייעא לר' יוחנן דתניא עירוב וכו':
י''ט שחל להיות בערב שבת וכו'. תוספתא ריש פרק ב':
שכן אתה מתיר לו דבר שהוא מותר לו. שהרי איסור טלטול בחצירות ליתא ביום טוב אבל תחומין הוא דבר אסור לו בי''ט כמו בשבת:
אית תניי תני ומחליף. דרבי מאיר לדברי חכמים ודחכמים לרבי מאיר:
הואיל והן תנא מחליף. דברי ר''מ לחכמים א''כ צריכין אנן מיחוש לחומרא:
מאן דעבד טבאות. מי שהוא עושה בטוב יערב הכל מעי''ט בין לחצירות ובין לתחומין:
מותר. לעשות עירובי חצירות ותחומין בי''ט:
ועירובי תבשילין מתירין את המחיצות. בתמיה ומה שייך עירובי תבשילין לטלטול חוץ למחיצות וחוץ לתחום:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source